בוקר אחד – לא, בעצם זה היה בלילה, תיכף תבינו למה – החלטתי שנשבר לי מפיסת הזוועה ששימשה לי שידת לילה.
היא אפילו לא היתה שידה רשמית. זה היה כיסא קטן שמוצאו לא ידוע, מצופה עור – לא חומר שאהוב עליי, בלשון המעטה, חום – עוד צבע מאד לא אהוב. ובנוסף לכל, גם קרוע. אין לי מושג מה עבר עליי ומתי כשהחלטתי להשתמש בדבר הזה כשידה. ולא ברור למה לא חשבתי קודם על לקנות אחת.
קודם כל, לפני שאתם מתחילים לקרוא – הרי פקודה: לכו למקרר ותבדקו כמה קרטוני חלב יש לכם.
עכשיו, אחרי שכולנו חזרנו מהמקרר, (ונתקענו שם שעה ואכלנו מכל הקופסאות בעמידה, אבל זה לא קשור כל כך) אפשר להתחיל לדבר.
הפוסט הזה מיועד בעיקר לילדים, אבל ניתן לשדרוג עבור בוגרים מופרעים במקצת.
יש לי כבוד לספרים, במיוחד לספרים בעברית. אני לא מסוגלת לראות ספר זרוק על הרצפה, מקומט או מלוכלך.
מצד שני, כבר המון זמן בא לי להכין משהו עם טקסטורה של דפי ספר אמיתיים. אבל לקרוע ספרים בכוונה תחילה? זאת כמעט עברה פלילית.
ויום אחד מצאתי לזה פתרון אלגנטי.
מתמטיקה אף פעם לא היתה הצד החזק שלי. אפשר לומר שהיא לא היתה צד אצלי בכלל, אבל לפחות אחת ועוד אחת אני יודעת לעשות 🙂
אז מה יוצא לנו אם נחבר מחברת בכריכה קשה עם עטיפה מעוצבת?
מתנה מגניבה לחלוטין.
הפוסט הזה מורכב משלושה סיפורים, שהתחברו בנקודה מסוימת למשהו אחד מדהים.
הסיפור הראשון הוא על אבא שלי. כשהיה בגילי הוא היה גיטריסט מבריק. היתה לו גיטרה קלאסית והוא ניגן המון. עם השנים והילדים התחום הזה נזנח, ואיתו הגיטרה שפקעו מיתריה מזוקן, והעץ שלה התפרק ורעד. וכל זה כשהיא ארוזה בנרתיק שלה ותקועה במחסן. אף אחד לא טרח לגעת בה. רק מידי ערב פסח התנהל הויכוח האם לזרוק אותה סוף סוף או לא.
רחוב האמן 